דרכה של המוסיקה הערבית לאחר הגעתה לארץ – המשך המסע
בפרק השני במסע של המוסיקה הערבית לישראל, אנו כבר נמצאים בארץ, עם המוסיקאים שהכרנו בפרק הקודם – דרכה של המוסיקה הערבית ממדינות ערב למדינת ישראל. בואו נמשיך ללמוד על קורותיהם מהרגע שכף רגלם דרכה על אדמת ארץ הקודש:
בפרק הראשון סיפרנו לכם על הקונגרס הבינלאומי למוסיקה ערבית שהתקיים בקהיר בשנת 1932, אליו הגיעה משלחת מוסיקאים עירקיים הכוללת את יוסף פאתאו נגן הסנתור, אברהם שימאע נגן הדאף, עזורי אפנדי נגן העוד, מחמד אלקובנצי הזמר, יוסף זערור נגן הקאנון, סאלח שומל נגן הגוזא ויהודה מוסא שמש נגן הדומבוק. עזרא אהרן שעשוע עמד בראש המשלחת וזכה לכבוד הגדול ולהכרתו כנגן העוד הטוב ביותר בעולם הערבי.
אך ראשית נחזור מעט לאחור בזמן – בשנת 1927 מוזמן עזרא אהרן, יחד עם הרכב הנגנים שלו, להשתתף בהקלטות בברלין מטעם חברת "ביידפון". שם הם מקליטים כמאה תקליטים של מוסיקה ערבית. באותה השנה הוא מוזמן גם ע"י חברת התקליטים "אודיאון" למצרים, ומקליט דרכה כ-30 תקליטים נוספים. לאחר הקונגרס במצרים מספיק עזרא להופיע גם בסוריה ולהכיר עוד מוסיקאים מהאזור, ואז הוא חוזר לעירק וממשיך בפעילותו המוסיקלית שם. הוא מקליט לחנים שלו בקולו לזמרות עירקיות, בעיקר לזמרת מונירה אלחואוואז. עם חזרתו לעירק, מקבל המוסיקאי הנערץ הזמנה להשתתף בתערוכה של מוסיקאים מרחבי העולם המתקיימת בתל אביב.
נקודת מפנה בעלת השפעה מרחיקת לכת בהיסטוריה המוסיקלית של המוסיקה הערבית בישראל
ההזמנה לפלשתינה דאז מעוררת סערה אצל העירקים. בעצתו של הרב של בגדד, מפרסם עזרא הצהרה בעיתון בה הוא טוען כי אין לו כל עמדה פוליטית וכי הזמנתו לישראל נובעת רק מאהבה למוסיקה ומהערכה אליו כמוסיקאי. הפרסום אינו מועיל, והוא נאלץ בסופו של דבר לבטל את נסיעתו. אך הנזק כבר נעשה – הסערה סביבו לא שוככת. לילה אחד הוא מותקף בסכין, ורק בזכות התערבות עוברים ושבים המזהים אותו ניצל מן התקיפה. התקיפה מאלצת את עזרא לקחת החלטה לגבי עתידו, והוא מחליט לעלות לישראל ולהשאיר הכל מאחור. הוא עולה ארצה בשנת 1934, מה שהופך אותו לאחד המוסיקאים הראשונים שעולה לישראל ממדינות ערב. כאשר הוא מגיע לארץ ישראל, מגלה עזרא שממה מוסיקלית בכל מה שנוגע למוסיקה ערבית – אין נגנים, אין זמרים, ובוודאי שלא תזמורת. הוא מנסה לאסוף סביבו את כל מי שרק אפשר – נגנים יהודים מירושלים ונגנים מוסלמים מירדן, שלא כולם מפגינים רמה מוסיקלית גבוהה. כך באה לעולם תזמורת "כוכבי המזרח".
קונצרטים ראשונים של מוסיקה ערבית
עזרא אהרן ותזמורתו מתחילים להעלות קונצרטים של מוסיקה ערבית בימק"א ובקולנוע אדיסון, אך קהל היהודים דוברי הערבית בארץ עדיין קטן מאד ואין מספיק מאזינים שיגיעו לקונצרטים. לכן מתחיל עזרא להלחין מוסיקה לטקסטים בעברית, הכוללים לחן מזרחי-ערבי לטקסטים של משוררים עבריים בעת החדשה כמו ביאליק, טשרניחובסקי, דוד שמעוני וש. שלום. לצורך פעילות זו מוקמת אגודה מיוחדת בשם "קידום הזמר המזרחי העברי" על ידי פרופ' דוד ילין ויצחק בן צבי, לימים נשיאה השני של מדינת ישראל. הוא ממונה לראש האגודה, ומלחין לא רק שירים בני זמנו, אלא גם שירי משוררי תור הזהב בספרד.
מופעים רדיופוניים, תיעוד ושימור
ב-30 במרץ 1936 מתחילה לשדר תחנת הרדיו של המנדט הבריטי בישראל (The Palestine Broadcasting Service). הגל העברי של התחנה נקרא "קול ירושלים", שם שנותר בעינו עד להקמת המדינה. הפסנתרן והמלחין קרל שלמון (1897-1974) ממליץ כי אהרן יעמוד בראש מדור מיוחד למוזיקה יהודית אוריינטלית. וכך ב-12 השנים שעד להקמת המדינה, הוא מקליט ומשדר קטעי פיוט של הקהילות הספרדיות מכל התפוצות – עירק, סוריה, תורכיה, מסורת ירושלים . במקביל הוא גם מלחין קטעי תפילה ויצירות אינסטרומנטליות. מכיוון שהוא כותב לא מעט מיצירותיו בתווים, הוא מצליח לתקשר עם מוסיקאים בעלי השכלה מערבית. הוא גם מביא אל הכתב את תוויהם של הרבה מאד קטעי תפילה ופיוטים של המסורות המזרחיות, וכך מתווך אותם לכל המוסיקאים והמאזינים שלא הכירו אותם קודם לכן.
עבודת התיעוד והשימור שביצע היא נכס לחקר המוסיקה – הערך התיעודי של מפעלו חשוב מאין כמותו, ולמעשה פותח פתח ראשון למדע המוסיקולוגיה הנמצא עדיין בחיתוליו בתקופה זו בארץ. בשונה ממוסיקאים אחרים ממדינות ערב, עזרא לא עוסק אך ורק במוסיקה ערבית ובמוסיקה מסורתית. בהמלצת חבריו הקרובים דוד אבישר ורוברט לכמן, הוא מבין שהוא חייב להגיע לקהלים עם אוזן מוסיקלית שונה, שלא מכירה את המוסיקה והשפה הערבית. הוא מוותר על סולמות ערביים מסובכים ומנסה לקלוע לטעם המאזין הממוצע. מצד אחד הוא מצליח לשמר את ה"צבע" המזרחי של המוסיקה, ומן הצד שני, משלב כלים מערביים להפקת יצירות מונגשות יותר לקהל מערבי. והכי חשוב – הוא עושה זאת בעברית. למרות מאמציו, מתקשה עזרא להרגיש שייך, כפי שסיפר בראיון שערך עימו פרופ' אמנון שילוח בשנת 1981. באותה העת עדיין מתקשים לקבל בישוב העברי את התרבות המוסיקלית המזרחית, ומסתייגים ממנה גם בשל קשריה עם תרבות ערב.
קום המדינה והקמת קול ישראל
עם הכרזת המדינה והקמת "קול ישראל' – הרדיו הממלכתי, ממשיך עזרא בתפקידו כמנהל המחלקה המוסיקלית המזרחית ובפעילות הלחנה והקלטות. בין לבין, הוא מלמד מוסיקה באופן פרטי ובמסגרת האוניברסיטה העברית. הכרזת המדינה מעודדת גלי עלייה ממדינות ערב, שבמסגרתם עולים לארץ גם מוסיקאים יהודים רבים, ביניהם גם כאלו שכבר זכו לפרסום רב בארץ מוצאם. קבוצת הנגנים הראשונה שמגיעה בשנות ה-50 כוללת את הכנרים אלברט שטרית ופליקס מזרחי, המתופפים אלברט כהן ואבו יאמן והזמר משה מזרחי, כולם ממצרים. האחים דאוד – אברהם דאוד נגן הקאנון וסלים דאוד נגן העוד מעירק, ומשה אליהו, הזמר הנודע מסוריה. המוסיקאים הטובים מגיעים ברובם מעירק וממצרים. תחילה הם מתגוררים במעברות במקומות שונים בארץ, ולאחר מכן רובם מתקבצים באזור ת"א-יפו, בעיקר בסביבות שכונת התקווה.
עזרא מחפש את המוסיקאים שעלו כדי להקים תזמורת ראויה למוסיקה ערבית. התקציבים שעומדים לרשותו דלים מאד, ומאפשרים תשלום רק עבור הקלטות השירים, לא לחזרות ולפעילות שוטפת, וגם זאת רק למספר נגנים מצומצם. מגבלה זו מקשה עליו ועל הנגנים, שנאלצים לקחת עבודות נוספות כדי להתפרנס. פליקס מזרחי, למשל, חוזר לעבוד במקביל כרוקח. כדאי לזכור שמדובר בנגנים שבארץ מוצאם היו כוכבים וניגנו בהופעות מכובדות. פליקס מזרחי ניגן לכרים מחמוד ועבד אלמוטליב, הזמרים הידועים במצרים באותן השנים. הוא ואלברט שטרית ניגנו בהופעות בפני המלך פארוק, ואילו כאן בארץ הם מוצאים את עצמם עובדים בכל עבודה כדי להתפרנס, כשבערבים הם מנגנים באירועים פרטיים אליהם הם מוזמנים.
אחד השירים המפורסמים של כארים מחמוד:
סמרה יא סמרה
סמרה יא סמרה מרה פי מרה שע'לני הוואכי
דמכ ח'פה וותאג אלעפה שבכני מעאכי
סמרה יא סמרה חילווה יא סמרה
סמרה יא חילווה יא לחן יא ע'ינווה יא אחלה רנין
סחר אלחאגב דהה ביתעאגב עאלחלווין
שפתהה בק'יית מין נארי יא סמרה
תאייה כדה מש דארי יא סמרה
וואנתי אלכאס וושפייפכ ח'מרה
סמרה יא סמרה חילווה יא סמרה
וורד ח'דודכ גא עלא עודכ זאדהו גמאל
ח'לי אלשקר ישופהו אלסמר יבאתו פי אלחאל
ערפו אלנאר וואלע'ירה יא סמרה
עאשו פי ד'יל ווחירה יא סמרה
וואנתי אלכאס וושפייפכ ח'מרה
סמרה יא סמרה חילווה יא סמרה
לעשות מוסיקה למרות כל הקשיים
המוסיקאים העולים מארצות ערב ממשיכים לנגן בכל מקום אליו מזמינים אותם – חינות, חתונות, בר מצוות, וכמובן מועדונים ובתי קפה. כך הם יכולים לעבוד בבקרים ולהופיע בלילות, ולהמשיך לעסוק במה שהם הכי אוהבים – מוסיקה. במקום בו הממסד מתעלם, או לפחות לא מספק תנאים נאותים, צצה היוזמה הפרטית. אחד ממוסדות התרבות הבולטים שפרחו באותן השנים הוא קפה נח של משפחת לוי.
משפחת לוי עלתה מסוריה בשנות ה-30 והשתקעה בשכונת התקווה. בשנת 1949 החליטו להקים בית קפה/ מועדון, שישמש כמקום בילוי תחת כיפת השמיים. אבי המשפחה בונה בפרדס עזוב בשכונת הארגזים צריף שישמש כבר גדול. הוא מביא אל הצריף עציצים קטנים, שיגדלו ברבות הימים לגן פורח עם עצים ובריכת מים מוארת ובה דגים. ומה עושים בשנות הצנע כשלאיש אין יכולת לקנות וויסקי בכמויות כדי להציג מראה של בר עשיר? מוצאים פתרון יצירתי – בני המשפחה הולכים לברים בתל אביב, אוספים בקבוקי וויסקי ריקים וממלאים אותם בתה כהה כדי להראות שיש להם כמויות וויסקי מספיקות לבר כהלכתו.
בשנות ה-50 המוקדמות נחשב קפה נח לאחד מן הברים היוקרתיים ביותר בתל אביב. על אף שמשפחת לוי המייסדת היא מסוריה, הם מחליטים ליישר קו עם התרבות האירופית הדומיננטית בישראל, ובשנתיים הראשונות לפעילותו מנגנים בקפה נח דווקא מוזיקה אירופית מערבית. אל הבר מגיעים שרים וחברי ממשלה, וכן תושבי השכונה שמביאים כסאות מהבית כדי למצוא מקום לשבת בחצר. כעבור כשנתיים, כשכמות העולים ממדינות ערב הולכת ועולה, וכך גם כמות המוסיקאים, נוצרת דרישה למוסיקה ערבית, מי שיכול לספק אותה וגם קהל מאזינים. בעלי המקום מחליטים לשנות כיוון למוסיקה ערבית, וחבורת הנגנים הקטנה שזה עתה עלתה ממצרים ומעירק הופכת לתזמורת הבית של קפה נח.
חפלה כיפית בסופ"ש
בכל סוף שבוע מתקיימת בקפה נח חפלה עם זמר או זמרת ורקדנית. התשלום לנגנים הוא על בסיס ההכנסות מן המכירות בבר. בלילה מוצלח יושבים בבית הקפה יותר מ-500 אורחים, שנהנים ממיטב הזמרים והמוסיקאים שעלו עד כה לארץ. קפה נח הופך להיות בית לחבורת הנגנים. הם מופיעים בו בלילות שישי ושבת, ומנגנים מ-8 בערב אל תוך השעות הקטנות של הבוקר. כמעט תמיד הם זוכים לראות את האור הראשון עולה. בקפה הם גם מכירים את נשותיהם לעתיד ואפילו עורכים שם את חתונותיהם. קפה נח הופך להיות למרכז עולמם – מקום עבודה, לבילוי, למשפחה. הנה דוגמה לשיר שהיה פופולרי מאד בחפלות של קפה נח:
אה יא חילו
אה יא חילו יא מסליני
יאללי בינאר אלהגרי כאוויני
אמלאל מודאם יא גמיל ווסק'יני יא עיני
מין כותרי שואי עליכ מא בנאם
וומני שיבאכ לרמי לכ חאלי
וומני שיבאכ לרמי לכ חאלי
אה יא חילו יא שע'יל באלי
אה יא חילו יא מסליני
יאללי בינאר אלהגרי כאוויני
אמלאל מודאם יא גמיל ווסק'יני יא עיני
מין כותרי שואי עליכ מא בנאם
חבית גמיל יא ריתני ד'ילו
חבית גמיל יא ריתני ד'ילו
עַשִיקְתּ גַמַאל ווילחוסְנִי כולו
אה יא חילו יא מסליני
יאללי בינאר אלהגרי כאוויני
אמלאל מודאם יא גמיל ווסק'יני יא עיני
מין כותרי שואי עליכ מא בנאם
עלייה גדולה מעירק
מבצע "עזרא ונחמיה" בשנת 1951 מעלה ארצה את רוב יהודי עירק, וביניהם מספר לא מבוטל של מוסיקאים, רובם נגנים שעד לא מזמן הושמעו ברדיו בעירק, חלקם אגדות מוסיקה ברמה יוצאת דופן במדינות ערב מאז ומעולם. בין המוסיקאים הבולטים היו נגן הקאנון אברהם סלמן, הכנרים דאוד אכרם, ששון עבדו, אליאס זבידה, אליאס שאשה, נגני הצ'לו יוסף רביע וסאלח טקאו, נגני הנאי אלברט אליאס וחאקי עובדיה ויעקב מראד המתופף. נגנים אלה מצטרפים כולם בשלב זה או אחר לתזמורת של עזרא אהרן והופכים לגרעין המייסד של התזמורת, למרות שרובם אינם מנגנים בה באופן קבוע בשל חוסר תקציב. הם מקבלים תשלום עבור הקלטות, אך אין פעילות שוטפת של קונצרטים וחזרות. גם פעילות השידורים הרדיופוניים בערבית מצומצמת מאד, ומתוכה מעט מאד דקות שידור מוקדשות למוסיקה. למעשה, עד שנת 1956 כלל השידורים בערבית מתקיימים רק 45 דקות ביממה במסגרת הגל העברי. ב-1956 מתפצלים הגל העברי והגל הערבי. עם השנים נוספות שעות שידור לקול ישראל בערבית, המשמש בעשורים הראשונים לקיום המדינה התחנה גם ללוחמה פסיכולוגית מול מדינות ערב.
נעים רג'ואן
בין העולים החדשים מעירק מגיע ארצה גם נעים רג'ואן, נגן קונטרבס ואקורדיון. בעירק היתה לרג'ואן תזמורת בשם "אנסאר אלמוסיקה", שמנתה 15 נגנים חובבנים שניגנו מוסיקה מגוונת. כשהוא עולה ארצה נדמה לו שהקריירה המוסיקלית שלו הסתיימה, והוא מתחיל לעבוד עם אביו בעסקי ייבוא תה. אך במהירה, דרך חברים, הוא מכיר את שאול בר חיים, ממנהלי הרדיו. רג'ואן משכנע את בר חיים כי חשיבותו של קונטרבס בתזמורת היא רבה. נגן התזמורת עזורי אפנדי היה מוסיקאי מהאסכולה הישנה, ולא היה מעוניין במודרניזציה של התזמורות הערביות בהן ניגן במצרים של שנות ה-50. אך למרות התנגדותו, לבסוף צורף רג'ואן לתזמורת, והביא עימו גישה פתוחה יותר וצעירה. כמעט כל העולים שמגיעים לארץ שוהים ראשית במעברות, וביניהם המוסיקאים. הם גרים במעברות במשך חודשים ועד שנים, מתוודעים בהן זה לזה ומנגנים יחד. בין המוסיקאים כאלו שכבר יצרו קשרים בארץ, שמסייעים להם לעזוב את המעברה והם עוברים לגור במקומות אחרים בארץ.
לילא נג'ר
בשנת 1935, נולדת בנווה צדק שבפאתי תל-אביב ילדה בשם לילא למשפחת נג'ר, משפחה ממוצא מצרי. אבי המשפחה עוסק בפעילות ציונית חשאית שלא ניתן עדיין לפרט. כשלילא בת שלוש בלבד, השלטון הבריטי מערים קשיים על המשפחה בטענה שאינם יכולים להישאר בפלשתינה עם אזרחות איטלקית. המשפחה עוברת למצרים, ונשארת בה עד לשנת 1950, בה הם עולים ארצה באופן סופי. ללילא כשרון שירה ויכולת ווקלית מרשימה. כשהיא רק בת ,17 חבר של אביה לוקח אותה בליווי אמה לפגישה עם עזרא בקרייה בתל אביב.
נגן העוד עזורי מתרשם מקולה של לילא, אך מציע לה לשכור את שירותיו של מורה פרטי כדי ללמוד חוקיות של קצב ושירה מקצועית. הוא ישמח לקבלה כאשר תתמקצע. לילא, נערה לפני גיוס, לא מקבלת את עצתו וממשיכה בחייה. לאחר זמן מה מגיע אליה שליח מטעמו של עזורי כדי לשאול מדוע לא שבה אליו. כאשר השיבה שלא פנתה ללימודים, עזורי מציע לה שיר שהוא מלחין במיוחד עבורה, ומבטיח שילמד אותה במהלך החזרות ובעצם ישמש כמורה עבורה, וכך היה. החזרות ארכו כחודשיים, במהלכם נסעה מדי יום עם אמה לקרייה כדי להתכונן לשידור. שלא כמו היום, שידורי המוסיקה היו אז חיים, ולכן לא היה מקום לטעויות. בבוא יום השידור, מבצעת התזמורת שיר חדש עם הזמרת הצעירה לילא נגר במשך כרבע שעה.
חברת התקליטים מקולית
חברת התקליטים מקולית פעלה בארץ בין השנים 1950–1968. ב-1952 שומעים נציגי חברת התקליטים את לילא ברדיו ופונים אליה בהצעה להקליט מספר שירים סלוניים. לדבריה של לילא, מנהל החברה חיפש זמרת שתשיר מוסיקה קלילה, אך עם יכולת הבעה ורגש בדיוק שפי שאיתר בשירתה בערבית בקול ישראל. החברה מבקשת ממנה ללמוד שיר ספרדי שאברהם ברושי כתב לו מילים בעברית. היא מקבלת מהם תקליט עם השיר להאזנה אך אין לה פטיפון בבית, ולכן מבלה כל היום אצל שכניה שבבעלותם מכשיר פטיפון. כשלילא מרגישה מוכנה, היא מתחילה בחזרות עם התזמורת המערבית, וכך קורה שהיא מקליטה שיר ראשון בעברית – "לימון לימונרו", שהופך מהר מאוד ללהיט. משם היא ממשיכה לשירה הבא – "תופי הג'ונגל" ומשם ל"אל תיקח הכל ללב", וכך הלאה והלאה לעוד ועוד שירים. הפזמונאי אברהם בראשי מעברת את שמה של לילא ללילית נגר.
הקהל אוהב מאד את השירים והם הופכים ללהיטים בישראל של אז, אך במקולית רוצים שלילית תבצע שירים ישראליים מקוריים שנכתבים במיוחד עבורה. הם מפגישים אותה עם עמנואל זמיר, מלחין ומשורר ומהיוצרים החשובים של הזמר העברי דאז. הוא מלחין עבורה את השיר "דבקה רפיח" המפורסם, ועוד מספר שירים. כך הופכת לילית לזמרת מוכרת ומוערכת בסצינת המוסיקה הישראלית בתקופה זו. המפורסם מבין שיריה הוא "צל עץ תמר ואור ירח", או כפי שנקרא אז – "נגן נגנה". זהו טנגו מערבי לכל דבר משנת 1954. בשנת 1951 יוצא הסרט ההודי "היחפן", ביכובו של ראג' קאפור. הסרט כובש את המסכים ומגיע גם לבתי הקולנוע בישראל.
המנהל המוסיקלי של מקולית לוקח את לילית לקולנוע בדרום ת"א לראות את הסרט. כשהם יוצאים מהסרט הוא מעניק לה תקליטים עם פסקול שירי הסרט, ומבקש ממנה ללמוד לשיר את להיטי הסרט בהודית. מכיוון שיש צורך בזמר לדואטים, היא מציעה לנעים רג'ואן לשיר לצידה. הוא מהסס בתחילה, אך היא מציעה שיקשיבו לשירים 10 פעמים ברצף ורק אז יחליטו אם לסרב. נעים משתכנע, והיא כותבת עבורו פונטית את מילות השיר, גם לתפקיד שלו. הם עושים חזרות בביתו של נעים עם הנגנים שנבחרו לנגן בפרוייקט. סיפור זה מדגיש את מה שבעצם מייחד את לילית נגר משאר הזמרות שעלו ארצה ממדינות ערב – היא שרה שירים בכל הסגנונות, מטרב ערבי, דרך "איצ'יקדאנה" ההודי ועד לשירים ישראליים מקוריים.
ונשוב לקפה נח…
בינתיים בקפה נח, סצינת החפלות הולכת ופורחת, וזמרים וזמרות עולים חדשים ממשיכים להגיע למקום, וביניהם – משה אליהו מסוריה, צאלח ודאוד אלכוויתי, נאגאת, ועבדו אלסעדה מעירק, פאיזה רושדי, משה מזרחי ואלברט מוגרבי (פלפל אלמצ'רי) ממצרים.
בקפה נח הם שרים מוסיקה עממית מעירק, סוריה, לבנון ומצרים, ומספקים לקהל המגוון את כל סגנונות המוסיקה שהוא אוהב. נגן העוד בחפלות הוא סלים דאוד, שעלה לארץ כשמאחוריו לחנים שהפכו ללהיטים בעירק. הנה אחד משיריו האהובים:
לילת אלאפרח/ לחן: סלים דאוד – לעבדו סעדה
לִיַלתּ אִלאַפְרַאח טוּלִי יַא טיֻור עַ'נִי וֻקוֹלִי לילת אלאפראח טולי
לילת אלאפראח ג'נה תג'תמע פיהא אל חבאייב כל ואחד ק'לבו יתהנא יא טיור ע'ני וק'ולי לילת אלאפראח טולי
לִיַלתּ אִלאַפְרַאח טוּלִי יַא טיֻור עַ'נִי וֻקוֹלִי לילת אלאפראח טולי
יא קמר אסמח וק'בילנא ובעת' בנורכ אלע'אייב מתענא דארנא וק'לובנה יא טיור ע'ני ואולי לילת אלאפראח טולי.
לִיַלתּ אִלאַפְרַאח טוּלִי יַא טיֻור עַ'נִי וֻקוֹלִי לילת אלאפראח טולי
שיר זה הוא אחד השירים הידועים ביותר בחפלות העירקיות.
קפה נח משמש במה גם למונולוגים והצגות קומיות בשפה הערבית, ממש כפי קהל המאזינים הורגל לראות במדינות ערב. פלפל אלמצרי ומוסא חלאללה הם הבולטים מבין המציגים. אפשר לומר שזו הבמה הראשונה שבה הם מעלים את המצוקות שלהם במפגש עם הממסד הישראלי-אשכנזי. בהמשך הופעתם תתפתח גם לשירי מחאה בעברית. פרט פיקנטי הוא שקפה נח, שבו היה ריכוז עצום של דוברי ערבית ועולים ממדינות ערב – הן בקרב הקהל והן בקרב אמנים – היה כר פורה לגיוס קשבים, סוכנים ומפעילים לקהילת המודיעין. סייעה בכך העובדה שאמנים אלו היו זקוקים לפרנסה, ושעיקר עבודתם נעשתה בערב, כך שהבקרים שלהם היו פנויים. הם היו מאד אינטליגנטים וערבית היתה שפת האם שלהם. חלק מן האמנים שגויסו עבדו בקהילת המודיעין וכמה מהם הפכו לסוכני מוסד.
רחמים עמר
כיוון שהרדיו באותה תקופה שכן בתל אביב, הקלטות התזמורת התקיימו באולפני הרדיו בתל אביב. רוב נגני התזמורת התגוררו באזור המרכז, וזה היה להם מאד נוח. נגנים בודדים התגוררו בירושלים, ולשם כך נאלצו לצאת לדרך כמה שעות טובות לפי כן. כך היה עבור עזרא אהרן. עזרא היה מגיע בימי שישי, ואז היו מבצעים יום ארוך של הקלטות עם כל הזמרים והזמרות שאתם עשו חזרות במהלך השבוע. עזרא היה לוקח אתו את ארגז סלילי ההקלטה בחזרה לרדיו בירושלים, ושידר אותן במהלך השבוע. גם רחמים עמר (1898-1975), כנר בתזמורת ומלחין פורה ביותר, התגורר בירושלים. רחמים עמר היה דמות משמעותית ביותר בירושלים של המאה הקודמת – הוא הקים מקהלה של ילדים ולימד אותם פיוטים. הוא גם הלחין בעצמו לא מעט פיוטים, ביניהם של אשר מזרחי.
הנה אחד הפיוטים המפורסמים ביותר של צמד היוצרים:
חביבי יה חביבי / אשר מזרחי ורחמים עמר
חֲבִיבִי יָהּ חֲבִיבִי
הָאֵל הַמֶּלֶך הָרַחֲמָן
יִשְׁלַח מְשִׁיחוֹ הַנֶּאְמָן
אָב הָרַחֲמָן שְׁמַע קוֹלֵנוּ שְׁלַח בֶּן דָּוִד וְיִגְאֲלֵנוּ
נָשׁוּב לְצִיּוֹן עִיר קָדְשֵׁנוּ וְנִשְׁלֹט בָּהּ בְּיָד רָמָה
חֲבִיבִי יָהּ חֲבִיבִי
הָאֵל הַמֶּלֶך הָרַחֲמָן
יִשְׁלַח מְשִׁיחוֹ הַנֶּאְמָן
שָׁמָּה נִתְאַסֵּף בְּעִיר הַבִּירָה וּמֵחָדָשׁ יִשָּׁמַע קוֹל שִׁירָה
וְאָז נַדְלִיק אֶת הַמְּנוֹרָה בְּבֵית שׁוֹכֵן מְעוֹנָה
חֲבִיבִי יָהּ חֲבִיבִי
הָאֵל הַמֶּלֶך הָרַחֲמָן
יִשְׁלַח מְשִׁיחוֹ הַנֶּאְמָן
זוזו מוסה מגיע לארץ
זוזו מוסה היה נער הפלא של מצרים. כנר יהודי צעיר, משכונת סכניני באלכסנדריה, יליד 1928, שלמד לנגן על תובא בבית הספר. והתגנב לשיעורי הכינור של אחיו אלברט. המורה חסין גניד – לימים מלחין ומנצח תזמורת מהגדולות במצרים – מחליט שכשרון הנגינה בכינור הוא דווקא של זוזו, ולא של אחיו. זוזו מתקדם בלימודי הנגינה במהירות הבזק. בגיל 9 הוא מתחיל להופיע בחפלות אצל עשירי האזור, והופך לכנר בתזמורת המפורסמת ביותר במצרים של אותם זמנים – תזמורת היהלומים (פרקה אלמאסיה). בפגישה מקרית מתרשם עבד אלוהאב מנגינתו של זוזו ומצרף אותו לתזמורת שלו .הוא מלווה בין היתר את עבד אלחלים, ליילה מוראד, וכמובן מופיע בסרטים בהם התזמורת משתתפת. בשנת 1956, בעקבות עסק הביש ומבצע קדש, נאצר מגרש ממצרים את כל בעלי האזרחות הזרה. בנובמבר 1956 נחקק חוק האזרחות החדש שקבע כי "ציונים אינם יכולים להשיג אזרחות מצרית ואזרחותם נשללת". בין המגורשים גם הכנר זוזו מוסה. עבד אלוהאב מבטיח להשיג לו אישור מיוחד מנאצר להישאר במצרים, אבל זוזו מחליט לעלות ארצה יחד עם אמו ושאר המשפחה.
עוד לפני שזוזו מגיע לארץ, התזמורת הערבית בארץ כבר יודעת על בואו ומתרגשת לקראתו. זוזו מוסה מביא אתו נדוניה מיוחדת, יצירה חדשה של לא פחות מאשר עבד אלוהאב שעדיין לא שודרה במצרים. הם למדו אותה בחזרות אבל לא הספיקו להקליטה. הוא מציע להם להקליט את היצירה בישראל ולהקדים את המצרים. זה אכן קורה, ומשודר ברדיו הישראלי לפני שהתזמורת המצרית מספיקה להקליט את היצירה החדשה ועבד אלוהאב בהלם. מתנתו של זוזו לתזמורת סוללת את דרכו למעמד בכיר מאד בה, למרות שכמו בכל מוסד קיים, צפוף בצמרת ולא תמיד יש פרגון כשמגיע מישהו חדש ומוכשר. התזמורת מתגבשת עם כ-15 נגנים קבועים וקבוצה גדולה של זמרים וזמרות, כולם יהודים עולי מדינות ערב. המנצח הוא עדיין עזרא אהרן. בשנת 1958, מורכבת התזמורת מן האמנים והכלים הבאים:
כינורות: זוזו מוסה, דאוד אכרם, ששון עבדו, אליאס זבידה, פליקס מזרחי, אליאס שאשה, אלברט שטרית, ששון כהן, יוסף רזאלה וסמואל לוי.
קאנון: אברהם סלמאן, עוד: עזרא אהרן, נאי: אלברט אליאס.
צ'לו: יוסף רביע, קונטרבס: נעים רג'ואן, כלי הקשה: יעקב מראד ויוסף אבו יאמן.
סולנים: פאיזה רושדי, משה אליהו, לילית נגאר ומגדי.
למה זה נשמע אחרת? ג'ו עמר מצטרף לתזמורת
למרות שזוזו עדיין אינו המנצח, הוא מוביל את הכינורות בסגנון מצרי של נגינה, שכן הוא מגיע מהתזמורת המודרנית של מצרים. מתזמורת בעלת "צבע" עירקי, מתחילה התזמורת לשנות כיוון, גם אם הנגנים הם אותם נגנים. בשנת 1956 עולה ג'ו עמר (יליד 1931) ממרוקו לארץ, בתכנון להמשיך את פעילותו כזמר כפי שהיה במרוקו. הוא פונה ליוסף בן ישראל, מנהל המדור לפולקלור ולמוסיקה מזרחית בקול ישראל. בן ישראל ניהל מקהלה שנקראה "מזמור שיר". הוא מסביר לג'ו עמר שאין לו סיכוי בארץ עם שירים במרוקאית, ושהוא חייב לשיר בעברית. השיר הראשון שג'ו עמר מקליט בארץ (1957) הוא "ישמח משה", שהופך להיות להיט. יוסף בן ישראל משמיע את השיר בלי סוף. הוא עצמו מעיד בראיון שהשמיע את השיר כל כך הרבה, שלא היה אחד במדינה שלא ידע מיהו ג'ו עמר. בעקבות הצלחת השיר מתחיל ג'ו עמר לשתף פעולה עם תזמורת רשות השידור ולהקליט אתה שירים נוספים. במקביל הוא גם מבצע דואטים עם זמרות מהמיינסטרים של אותה תקופה.
הנה שיר לדוגמה מתקופה זו:
לא הבאתי לביתך
לא הבאתי לביתך מחרוזת זהב
לא הבאתי לביתך פרח בדש
לא הבאתי לביתך אוצרות שנהב
אך הבאתי לביתך זמר חדש.
כוכב זורח
ליבי שמח
השיר קולח
עם בוא הליל.
לא הבאתי לביתך ענבלים של שיר
לא הבאתי לביתך צליל של גיטר
לא הבאתי לביתך מאוצרות אופיר
אך הבאתי לביתך יין שיכר.
כוכב זורח
ליבי שמח
השיר קולח
עם בוא הליל.
לא הבאתי לביתך עדיים של פז
אך הבאתי לביתך אור בחלון
לא הבאתי לביתך סוד חדש או רז
אך הבאתי לביתך שיר של שלום.
כוכב זורח
ליבי שמח
השיר קולח
עם בוא הליל.
אחד השירים המפורסמים ביותר של ג'ו עמר עד ימינו אנו הוא כמובן "שיר השיכור". השיר הוקלט באולפנים של האחים אזולאי. מוסד ושם דבר במוסיקה העולה, והכתובת למוסיקה המזרחית המסורתית והחדשה שנוצרה אז בארץ.
האחים אזולאי ושירי המחאה
משפחת אזולאי עלתה לארץ ממרוקו בשנת 1948, והתגוררה ביפו העתיקה. אבי המשפחה, רפאל, עבד לפרנסתו כפועל בניין. בשנת 1965 הוא רוכש יחד עם בנו ג'קי מכולה סגורה מלונדון, מבלי שיש להם שמץ של מושג מה יש בתוך המכולה. כשהמכולה מגיעה לארץ ונפתחת, הם מגלים בתוכה מלאי של פטיפונים. הם מחליטים לפתוח חנות בכיכר השעון בסמוך לשוק הפשפשים ביפו ולמכור את הפטיפונים. באותה תקופה התקליטים שיצאו בארץ לא נתנו שום ביטוי למוסיקה המזרחית או הערבית. החלל שנוצר והמחסור במוסיקה שאותה חיפשו העולים ממדינות ערב לא נעלמו מעיניו של ג'קי אזולאי, בעצמו חובב מוסיקה מושבע. הוא מחליט לפנות לתחום ההפקה של מוסיקה מזרחית ומשכנע את אחיו להצטרף ליוזמה. הם פותחים אולפן הקלטה תחת המותג "זאקיפון" במחסן שמאחורי החנות שלהם, ובאמצעים ביתיים הם מתחילים להקליט, מה שמוזיל את העלויות בצורה משמעותית. לכן גם זמרים שאין באפשרותם לשלם על הקלטות יקרות באולפנים המסחריים יכולים להקליט באולפן המאולתר שלהם. הזמר הראשון שמקליט אצלם הוא ג'ו עמר, והתקליט שלו הוא הצלחה מסחררת.
פלפל אל מצ'רי
אלברט אל מוגרבי נולד במצרים בשנת 1928, לאב שהיה פסנתרן ידוע. בגיל 11 שיחק בפעם הראשונה בסרט קולנוע דמות בשם "פלפל", והשם הזה דבק בו והפך לכינויו הקבוע. הוא מופיע בסרטים נוספים, ובשלב כלשהו מכיר את אלברט שטרית ופליקס מזרחי. הם מתחילים להופיע יחד כלהקה, כשהוא שר והם מנגנים. בשנת 1954 עולה פלפל לארץ ומוצא עבודה כשליח בבית מרקחת. בקול ישראל היתה אז תכנית שבה השמיעו שירים קצרים, ובין היתר גם פלפל מקליט ומושמע בתוכנית. כדי להבדיל בינו לבין פלפל גורג'י העירקי, התחילו לקרוא לו "פלפל אלמצ'רי".
בעקבות פרסומו ההולך וגדל, הוא מתחיל להופיע בקפה נח. יחד עם אלברט שטרית הוא מופיע בהצגות בעברית ובערבית, משום שהם מרגישים שאין מספיק קהל להצגות בערבית בלבד. השילוב מצליח מאד, והם מחליטים לבצע שירים בעברית. הקהל מתלהב מאד. בשנת 1959 מוזמן פלפל לתכנית בקול ישראל שעוסקת בעדות, על תקן של קוריוז. הוא מבצע שם את השיר שלו "בתשלומים", שזוכה לפרסום אדיר מצד אחד, ולביקורת מן הצד השני. הוא מתחיל להקליט שירים אצל האחים אזולאי – "החופש השנתי", "שיר הדיאטה", "אשתי רוצה ללמוד הכל", ועוד. בקול ישראל מפסיקים להשמיע את שיריו של פלפל בטענה שהם לא עומדים בקריטריונים של הרדיו. אלפי מכתבים מתקבלים אצל מנהל התכניות המזרחיות יוסף בן ישראל בשאלה מדוע הפסיקו להשמיע אותו, אבל הם אינם זוכים לתשובה. בסופו של דבר, חדווה רותם, הממונה על קשרי הציבור בקול ישראל, מוציאה הודעה על כך ששיריו של פלפל אינם עומדים במבחן הטעם הטוב (8.7.60). הנה דוגמא לשיתוף פעולה – ג'ו עמר עם יפה ירקוני ותזמורת רשות השידור:
שלום לבן דודי
שָׁלוֹם לְךָ דּוֹדִי הַצַּח וְהָאַדְמוֹן
שָׁלוֹם לְךָ מֵאֵת רַקָּה כְמוֹ רִמּוֹן
לִקְרַאת אֲחוֹתְךָ רוּץ צֵא נָא לְהוֹשִׁיעָהּ
וּצְלַח כְּבֶן יִשָׁי רַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן
שָׁלוֹם לְךָ דּוֹדִי הַצַּח וְהָאַדְמוֹן
שָׁלוֹם לְךָ מֵאֵת רַקָּה כְמוֹ רִמּוֹן
הָעֵת אֲשֶׁר תַּחְפּוֹץ אַהֲבָה אֲחִישֶׁנָּה
עִתָּה וְעָלַיִךְ אֵרֵד כְּטַל חֶרְמוֹן
שָׁלוֹם לְךָ דּוֹדִי הַצַּח וְהָאַדְמוֹן
שָׁלוֹם לְךָ מֵאֵת רַקָּה כְמוֹ רִמּוֹן
בפרק הבא במסע שלנו נספר לכם על המשך קורותיהם של אמני המוסיקה המזרחית והמוסיקה עצמה במדינת ישראל.
תוכלו לקרוא מאמרים נוספים בבלוג האתר שלנו. מקווים שנהניתם, ונשמח לראותכם בהופעותינו הקרובות!