דרכה של המוסיקה הערבית ממדינות ערב למדינת ישראל

החלטנו להקדיש מאמר לנושא שמאד מאד יקר ללבנו, והוא הדרך שעשתה המוסיקה הערבית ממדינות ערב השונות עד לכאן, למדינת ישראל. נספר על התרומה העצומה של המוסיקאים והיוצרים היהודים המדהימים שפעלו במדינות ערב, איש איש במדינתו, ועל עלייתם לארץ, בה נאלצו להתחיל מחדש. מה עלה בגורלם? מה עבר עליהם? איך נוצרה פה בעצם מוסיקה ערבית מקורית ואיך, האם ועד כמה הצליחה לדבר אל הקהלים והז'אנרים השונים?

די ברור לכולם שרק היום מתחילים להכיר ולו במקצת את החשיבות העצומה של אותם מוסיקאים ועד כמה לא השכלנו כמדינה צעירה להבין איזה אוצר יש לנו ביד. הסיפור של אותם מוסיקאים סופר עד כה רק בחלקו וברור שיש להקדיש לו הרבה יותר ממאמר אחד. לכן אנו מתכוונים להמשיך ולספר לכם אודותיהם במאמרים נוספים בעתיד.

כוכבי המזרח

המוסיקאים היהודים היוו חלק מרכזי בתרבות המוסיקה במדינות ערב השונות – מצרים, סוריה, עירק, מרוקו, תוניס, אלג'יר. בכל המדינות הללו אי אפשר היה שלא להבחין בתרומה העצומה של המוסיקאים היהודים – בין אם מדובר בשירה, נגינה או הלחנה. מוסיקאים אלה בלטו לא רק במוסיקה, אלא גם בקולנוע – במשחק ובבימוי.

מצרים היא המדינה הערבית הראשונה שיוצרת מוסיקה חדשה, תהליך המתחיל "על אש קטנה" בתחילת המאה-20 עם שייח' סייד דרוויש. בשנות ה-20 מקבלת המוסיקה תנופה עם כניסתם של עבד אלוהאב ואום כולת׳ום לחיי התרבות של מצרים. המוסיקה שלהם נשענת עדיין על המוסיקה המסורתית והתבניות שלה, אבל היא מודרנית, עשירה ומורכבת יותר ופחות עממית ופשוטה.

מתפתחים ז'אנרים מורכבים יותר, נפח התזמורות גדל, וכך גם מגוון כלי הנגינה שמשתמשים בהם בלחנים ובביצועים החדשים. עם הזמן, מה שקורה במצרים מתחיל להשפיע על מדינות ערביות נוספות. וכך מתחילים במדינות הערביות ליצור מוסיקה חדשה שמושפעת מהמוסיקה המצרית, אבל עדיין נשענת על תורת המקצב והמקאם המקומי. בשלב הראשון, זה קורה במדינות הגדולות כמו עירק וסוריה.

התפתחות מוסיקלית בעיראק

אי אפשר לדבר על המוסיקה העירקית בלי להזכיר את שני הכוכבים הגדולים ואולי המפורסמים ביותר שלה, הלא הם האחים אלכוויתי – סאלח ודאוד – סאלח –  1908-1986; דאוד – 1910-1976.

עד שנות ה-20, המוסיקה בעירק היא מוסיקת המקאם, ז'אנר שקיים רק במוסיקה העירקית. את המוסיקה הזו מנגנים גם מוסלמים וגם יהודים, אבל זו אינה מוסיקה שמנוגנת באירועים חברתיים שמחים, אלא מוסיקה שמתאימה יותר להתכנסויות דתיות או סופיות משום שהיא מעט מלנכולית ו"כבדה". כדוגמה ניתן להאזין למוסיקה של סלים שיבאת, המאופיינת בצלילים ארוכים, איטיות וכלי נגינה ייחודיים.

האחים אלכווויתי – סאלח ודאוד

האחים נולדו בכווית למשפחה יהודית עירקית. בילדותם למדו מוסיקה ממוסיקאי כוויתי, ח'אלד אלבאקר. למוסיקה העירקית והמצרית הם נחשפים דרך האזנה לתקליטים,  וכבר מגיל צעיר הם מתחילים להופיע בכווית עם מוסיקה כוויתית ותימנית. תחילה הם מופיעים באירועים משפחתיים, ובהמשך, כשהם מתפרסמים יותר, הם מופיעים לא רק בכווית אלא גם בעירק ובארצות המפרץ.

בשנת 1929 חוזרים האחים לבגדד. סאלח מתחיל להכיר את הזמרים והזמרות בעירק ולהלחין עבורם. שמם של האחים מתחיל להתפרסם בעירק, בעיקר שמו של סאלח, שהלחין וגם ניגן בכינור. דאוד ניגן בעוד וגם שר. באותן השנים עבד אלהואב ואום כולת׳ום מגיעים לעירק לסיבוב הופעות. עבד אלוהאב לומד מהאחים אלכוויתי  את המקאמאת והמקצבים העירקיים ומגלה עניין רב במוסיקה העירקית. העניין שלו מתבטא גם באופן מעשי. בשנת 1937 יוצא לאור סרט נוסף של עבד אלוהאב, ובו לראשונה שיר במקאם לאמי העירקי. במקביל, אום כולת׳ום לומדת שיר שסאלח הלחין עבור הזמרת העירקית היהודיה סלימה מראד.

האגדה מספרת שסלימה וסאלח לימדו את אום כולת׳ום ואת הנגנים שליוו אותה את השיר, ושאום כולת׳ום שרה אותו בכל הופעותיה בעירק. סאלח אלכוויתי עצמו מעיד על כך בראיונות איתו, ואם זה אכן נכון, הרי זו הפעם הראשונה והיחידה שאום כולת׳ום מבצעת שיר שלא הולחן על ידי מלחין מצרי.

בשנת 1936 נוסד הרדיו העירקי הממלכתי. הממשלה מזמינה את האחים אלכוויתי – שאז הם כבר מקורבים מאד למלך פייסל ואח"כ למלך ראזי – להקים את התזמורת הרשמית של הרדיו. ההרכב נקרא צ'לרי בגדד, וזהו בעצם שם כללי להרכבים המוסיקליים העירקיים של אותה תקופה, שניגנו את המוסיקה החדשה שנוצרה אז בעירק. מי שנחשב לאבי המוסיקה החדשה של עירק הוא לא אחר מאשר סאלח אלכוויתי.

בתמונת תזמורת הרדיו העיראקי משנת 1938 ניתן לראות את סאלח, כאשר יושבים מימין אברהם טאקאו (צ'לו), דאוד אלכוויתי (עוד), מחמד אלקובנצ'י (זמר), יוסף זערור (קאנון), חסין עבדאללה (כלי הקשה). עומדים מימין יעקב אלעימארי בר נאי  וצאלח אלכוויתי בכינור. התזמורת ליוותה את הזמרים והזמרות הכי נחשבים בעירק.

סלימה מראד

הזמרת הגדולה ביותר בעירק בתקופה זו היא סלימה מראד (1905-1974). סלימה מראד נולדה בבגדד, והצטרפה בגיל צעיר מאד למקהלה בעיר. קולה הופך לקול הבולט מבין כל הקולות במקהלה. כבר בצעירותה, מלחינים עבורה סאלח אלכוויתי ומלחינים נוספים בעירק, ושיריה הופכים בן רגע ללהיטי ענק. היא כל כך חשובה ומוערכת בעירק, שמוענק לה התואר פאשה על ידי ראש ממשלת עיראק נורי אלסעיד. תואר זה נותר איתה גם אחרי שהשלטון העות'מאני בעירק חולף מן העולם.

בשנת 1952, בקונצרט שנערך בבית פרטי, סלימה מראד פוגשת את נאזם אלרזאלי, שהיה אז בתחילת קריירת הזמרה שלו. האהבה מתלקחת ממבט ראשון, על אף פער הגילים המשמעותי ביניהם – סלימה בת 47 ונאזם בן 31. לאחר שנה הם נישאים, וחיים יחד עד למותו הפתאומי בגיל 42, ככל הנראה מהתקף לב. אז הוא היה כבר הזמר הגדול ביותר של המוסיקה העירקית, נערץ ואהוב. עד היום הוא מוזכר בנשימה אחת יחד עם מוסיקאים כמו עבד אלוהאב ואום כולת'ום. בעשר שנות חייהם המשותפים הם משתפים פעולה, מופיעים יחד בקונצרטים בעולם הערבי ומגיעים גם ללונדון ולפריז. הם גם מקימים יחד מועדון לילה בבגדד. היו שטענו שנישואיהם היו נישואי תועלת, לפחות מצדו של רזאלי.

הקונגרס הבינלאומי הראשון למוסיקה ערבית

בשנת 1932 מתקיים בקהיר הקונגרס הבינלאומי הראשון למוסיקה ערבית – "מוק'תמר אלמוסיקה אלערייבא אלאוואל פי אלקהירה". לקונגרס מגיעות משלחות של מוסיקאים מכל רחבי העולם הערבי – מרוקו, תוניס, עירק, סודאן, סוריה וכמובן מצרים. מגיעים גם מוסיקולוגים מאירופה, שמתעניינים מאד בתרבות המוסיקלית של המזרח התיכון . יחד הם מנהלים דיונים חשובים ומשמעותיים ביותר בכל מה שנוגע לתפיסת המוסיקה הערבית. בין היתר, מתפתח דיון ער בנושא ההבדלים בין המוסיקה הנחשבת למוסיקה ערבית ובין המוסיקה מהמגרב לחליג' ולמזרח התיכון. לראשונה נעשה שימוש במושג "מוסיקה של המזרח התיכון" (מוסיקת אלשרק אלאווסאט).

הקונגרס נחשב לאחת התחנות החשובות ביותר בהיסטוריה המודרנית של המוסיקה הערבית. זהו האירוע הבינלאומי מהחשובים במצרים ומבחינה מוסיקלית אולי החשוב ביותר עד אז, ואפילו עד ימינו אנו. מבלי להפריז ניתן לומר כי המוסיקה הערבית נולדה מחדש בעקבותיו.

ליהודים ייצוג לא מבוטל בקונגרס. דאוד חוסני – דוד חיים הלוי – מלחין מצרי מפורסם, עומד בראש המשלחת המצרית. המשלחת העירקית מורכבת כמעט כולה ממוסיקאים יהודים, חברי תזמורת הרדיו העירקי "צ'לרי בגדד". המשלחת העירקית זוכה במקום הראשון בקונגרס כהרכב הטוב ביותר. ראש המשלחת העירקית לקונגרס הוא עזרא אהרן, הידוע בכינויו עזורי אפנדי – מלחין ונגן עוד מהטובים שהיו בעולם הערבי. בקונגרס הוא זוכה באופן אישי בתואר נגן העוד הטוב ביותר בעולם הערבי והמוסיקאי המצטיין של הקונגרס. עם שובו לעירק הוא חש שהמוסלמים מתנכלים לו, ומחליט לעלות לישראל.

התפתחות מוסיקלית גם במרוקו

זוהרה אל-פאסיה

זוהרה אל-פאסיה (1905-1994) נולדה בתחילת המאה ה-20 בעיר צ'אפרו במרוקו. שמה הוא בעצם כינוי הבמה שלה, שמשמעותו "הפרח של פאס". היא עוברת לפאס בגיל צעיר מאד, ושם מתגלה

כשרונה המוסיקלי. כבר בשנות ה-20 היא מתחילה להוציא תקליטים ומוזמנת להקליט שירים עבור רדיו מרוקו בקזבלנקה. בשנות ה-30 וה-40 היא הופכת לאחת הדמויות המרכזיות בחיי התרבות והמוסיקה של מרוקו ואלג'יר. תוך עשר שנים (1947-1957) היא מוציאה 14 אלבומים! היא הופכת למפורסמת וחשובה כל כך, שכאשר משרד התרבות המרוקאי מוציא תקליט של מוסיקה מרוקאית בשנת 2000, נמצאים בו שמונה שירים שלה. לסיפור של זוהרה סוף עצוב. היא עולה לארץ בשנת 1962 ומגיעה לאשקלון, שם חיה בתנאי עוני, מצוקה ומחסור. העובד הסוציאלי שהגיע לטפל בה היה בחור צעיר בשם ארז ביטון, שהושפע מאד ממצבה ומהפער בין חייה במרוקו לחייה בארץ. ביטון הופך עם השנים לאחד מן המשוררים המוערכים בארץ, וכותב על זוהרה שיר שנלמד היום בבתי הספר:

זוֹהָרָה אַלְפַסִיָה

                              זַמֶּרֶת הֶחָצֶר אֵצֶל מֻחַמַד הַחֲמִישִׁי בְּרַבָּת בְּמָרוֹק.

                              אוֹמְרִים עָלֶיהָ שֶׁכַּאֲשֶׁר שָׁרָה,

                              לָחֲמוּ חַיָּלִים בְּסַכִּינִים

                        לְפַלֵּס דֶּרֶךְ בֶּהָמוֹן

                              לְהַגִּיעַ אֶל שׁוּלֵי שִׂמְלָתָהּ

                              לְנַשֶּׁק אֶת קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתֶיהָ

                              לָשִׂים כֶּסֶף לְאוֹת תּוֹדָה

                              זוֹהָרָה אַלְפַסִיָה,

                        הַיוֹם נִתָּן לִמְצֹא אוֹתָהּ

                              בְּאַשְׁקְלוֹן, בְּעַתִּיקוֹת ג', לִשְׁכַּת הַסַּעַד,

                              רֵיחַ שְׁיָרִים שֶׁל קֻפְסְאוֹת סַרְדִּינִים עַל שֻׁלְחָן מִתְנוֹדֵד בֶּן שָׁלשׁ רַגְלַיִם,

                              שְׁטִיחֵי מֶלֶךְ מַרְהִיבִים, מְרֻבָּבִים עַל מִטַּת סוֹכְנוּת,

                              בַּחֲלוּק בֹּקֶר בָּהוּ

                        שָׁעוֹת בַּמַּרְאָה

                              בְּצִבְעֵי אִפּוּר זוֹלִים

                              וּכְשֶׁהִיא אוֹמֶרֶת:

                              מֻחַמַד הַחֲמִישִׁי אִישׁוֹן עֵינֵינוּ

                              אֵינְךָ מֵבִין בָּרֶגַע הַרִאשׁוֹן.

                        לְזוֹהָרָה אַלְפַסִיָה קוֹל צָרוּד,

                              לֵב צָלוּל וְעֵינַיִם שְׂבֵעוֹת אַהֲבָה.

                              זוֹהָרָה אַלְפַסִיָה.

במהלך חייה בארץ הוזמנה זוהרה להופיע באירועים משפחתיים של יהודי מרוקו, ובסוף חייה חיה בבית אבות. היא נפטרה בשנת 94', קרוב לגיל 90.

סמי אלמע'ריבי

סלומון אמזלג (1922-2008) נולד בעיר סאפי שבמרוקו. בהיותו בן 14 נפטרה אמו, ואביו החליט לעבור עם כל המשפחה לכפר סמוך לעיר רבאט, שם למד סלומון מוסיקה ונגינה בעוד. הוא ממשיך ללימודים בקונסרבטוריון בקזבלנקה, ומתמחה בז'אנר שנקרא מלחון. ככל שעובר הזמן, הוא מבין שמוסיקה היא אהבתו הגדולה ומחליט להקדיש לה את כל חייו וכשרונו. זמן קצר אחרי כן הוא מתחיל להקליט שירים, ודי מהר כובש בקולו הנדיר את מאזיניו – יהודים ומוסלמים כאחד, בתחילת שנות ה-40 לערך. סלומון, שהפך לסמי, זוכה להצלחה מזהירה והופך לאהוב במיוחד בארמון מלך מרוקו מחמד החמישי, שמזמין אותו לשיר בכל אירועי הממלכה. לאחר מספר שנים נקשר שמו של סמי לרומן עם אחת מבכירות הממלכה, ורק המלך מאמין בחפותו. ובכל זאת, הוא מחליט להגר לפריז ומשאיר מאחוריו את חיי התהילה שלו במרוקו.

החל מאמצע שנות ה-50 מתגורר סמי בפריז עם משפחתו, ולאחר כעשר שנים מהגר שוב לקנדה, שם הוא משמש כחזן של בית הכנסת הפורטוגזי במונטריאול. לאורך כל השנים הללו הוא ממשיך להופיע בצרפת, בישראל, במרוקו ובקנדה. בינתיים עולים בני משפחתו הרחבה לישראל, והוא מצטרף אליהם בשנת 1984.

בארץ יוזם סמי את הקמת המרכז הראשון לפיוט ולשירה אנדלוסית באשדוד, ונמנה בין מקימיה של התזמורת האנדלוסית. הוא למעשה המנהל המוסיקלי הראשון של התזמורת, אך עבודתו בה לא מאריכה ימים בשל מחלוקות פנימיות שהתגלעו בינו לבין שאר מנהלי התזמורת. סמי מחליט לעזוב את הארץ ולשוב למונטריאול בשנת 1996. הוא נפטר במונטריאול בשנת 2008, וגופתו הובאה לקבורה בישראל.  עד היום נחשב סמי לאחד מהיוצרים הבולטים שפעלו אי פעם במרוקו. הטלויזיה המרוקאית עדיין מפיקה תוכניות אודותיו מדי פעם, עד היום.

סלים הלאלי

סלים הלאלי (1920-2005) נולד באלג'יר לאם יהודיה ממוצא מרוקאי ברברי. בשנת 1934 הוא מגיע למרסיי כנוסע סמוי על אוניה, ובגיל 17 עובר לפריז. הקריירה שלו מתחילה לפרוח במהרה כזמר פלמנקו ששר בערבית – כמעט בכל הניבים. השירים המולחנים במיוחד עבורו הופכים ללהיטים, והתקליטים שהוא מוציא זוכים להצלחה רבה גם בצפון אפריקה. בזמן מלחמת העולם השנייה, מייסד המסגד הגדול של פריס משיג עבור הלאלי תעודת זהות מזויפת כמוסלמי, וכך מציל את חייו מציפורני הנאצים.

לאחר המלחמה מתחיל סלים בפעילות שמזוהה אתו יותר מכל – הקמת מועדוני לילה / קברטים. תחילה מקים סלים שניים כאלה בפריס, ואז שב למרוקו ומקים בקזבלנקה את מועדון הלילה המפורסם שלוcoq d'or  המועדון מושך אליו את כל עשירי מרוקו וכן אח"מים כמו המלך פארוק. סלים חוזר לצרפת בשנות ה-60 וממשיך להקליט ולהוציא תקליטים. הוא גם מוציא גרסה משלו בערבית לשיר המפורסם "יידישע מאמע". למרות שהיה אנטי ציוני מובהק, הוא מגיע מדי פעם לישראל להופעות.

דמותו של סלים צבעונית וסוערת במיוחד. היתה לו וילה מפוארת בקאן, שבה ערך מסיבות מפוארות בסגנון חיי לילה ערביים. נוסף לכל היה הומוסקסואל מוצהר שחי בפתיחות מחוץ לארון בתקופה שבה הדבר לא היה מקובל כלל. סלים נפטר בבית אבות בשנת 2005, כשהוא בן 84.

ונשוב לנעשה במצרים…

סועאד זאכי

סועאד זאכי (1915-2005) נולדה באותו הכפר שבו נולדה אום כולת׳ום. בשנות ה-30 היא מתחילה לשיר, ושכניה המתרשמים מכשרונה משכנעים את אביה לשלוח אותה ללמוד מוסיקה. אביה של סועאד מתרצה, ושולח אותה לקהיר ללמוד בקונסרבטוריון. שם היא לומדת לנגן על עוד אצל מחמד אלק'סבגי, המלחין ונגן העוד של אום כולת׳ום. היא לומדת גם אצל דאוד חוסני, מגדולי המלחינים של מצרים.

בשנת 1935 מתחילה סועאד להקליט שירים בתזמורת הרדיו המצרי. המלחינים הגדולים ריאד אלסונבאטי וזכריא אחמד מלחינים עבורה שירים, והיא מתחילה להופיע גם בסרטים, בין היתר לצידה של אום כולת׳ום בסרט "סלאמה".

בשנת 1944 מתחתנת סועאד עם מחמד אלעקאד, נגן הקאנון המפורסם של מצרים. נולד להם בן – מוסה (משה), אך הנישואים עולים על שרטון והם מתגרשים בשנת 1950. אלעקאד מהגר לארה"ב, וסועאד עולה לארץ יחד עם בנה. היא עובדת בבנק בתור מנקה, וגם מופיעה מדי פעם עם תזמורת רשות השידור. בשנת 1983 היא נוסעת לביקור בניו יורק ושם פוגשת שוב את אלעקאד. מסתבר שהאהבה לא מתה, והם מחליטים להתחתן מחדש. בשנת 1988 הם עולים לארץ וגרים בחיפה. אלעקאד נפטר בשנת 1993 ונקבר בבית הקברות המוסלמי של חיפה. סועאד נפטרה בשנת 2005 ונקברה בטירת הכרמל.

אליאס מואדב

אליאס מואדאב ששון (1916-1952) נולד בעיר טאנטה. אביו היה סורי מחלאב, ואמו יהודיה מצריה בשם עאיישה. כאשר אליאס בן ארבע, המשפחה עוברת לקהיר. אליאס לומד בבית הספר הצרפתי "אליסא" עד שנת 1932, ובסיום  הלימודים, כשהוא בן 16, עובר לעבוד בחנות שעונים עם אביו. אך אהבתו לשירה ולמשחק בוערת בו, והוא מחליט להקים הרכב מוסיקלי קטן יחד עם בן דודו, הרכב שמבצע גם מונולוגים קומיים. הם מתחילים להופיע באירועים משפחתיים ובחוג חברי המשפחה, עד שבאחד האירועים נחשפים אליהם השחקנים אסמעיל יאסין ובשארה וואקים. הם מצרפים להרכב את הרקדנית באבא עאזאדין, ויחד הם מתחילים להופיע בקזינו "אילביספור "(ALBILSFUR), במונולוגים בצרפתית ובמצרית.

באחת מן ההופעות הללו נוכח הבמאי המצרי חסן אלאימאם, שמתלהב מאליאס ורואה בו פוטנציאל להפוך לכוכב קולנוע. בשנת 1947, כאשר הוא בן 29, יוצא הסרט הראשון בכיכובו של אליאס מואדב, "אלשיתאת עפארית", לצידם של השחקנים המפורסמים מחמוד אלמליגי אסמעיל יאסין ולילא פאוזי. בעקבות תפקידו המשעשע בסרט הוא זוכה לפופולריות ומתחיל להשתתף בסרטים נוספים. בסך הכל הופיע בקרוב ל-20 סרטים, לצד השורה הראשונה של כוכבי הקולנוע במצרים – שאדיה, אסמעיל יאסין, תחיה קריוקה, לילא מראד ואנואר ווגדי.

עם קום מדינת ישראל, מחליט אליאס להישאר במצרים ולהמשיך בקריירת המשחק שלו. הוא לא מצטרף למשפחה ולחברים שלו, שעלו ארצה. הלהקה שלו כללה את אלברט שטרית, יוסף לוי אבו יאמן, אלברט כהן ופליקס מזרחי, כולם יהודים שעלו אף הם ארצה. למרבה הצער, כשהוא רק בן 36, לוקה אליאס באירוע מוחי ונפטר בשנת 1952.

פאיזה רושדי

פאיזה רושדי (1921-2003) נולדה באלכסנדריה להוריה ראשל ודוד תחת השם מרים בונין. כשהיא רק בת שבע, אביה לוקה בדום לב ברחוב ונפטר. אמה ראשל ניסתה לפרנס את המשפחה בעבודה כתופרת, אך הן חיו חיי מחסור ועוני. כשהיא רק בת שמונה, מצטרפת מרים למקהלת בית הספר המוסיקלי באלכסנדריה, ושרה את "בלאדי פידאקי דאמי". באותה השנה היא גם זוכה בתחרות כשרונות ארצית, והזמרת פאטמה רושדי מצרפת אותה ללהקתה. מרים הקטנה מחליטה לאמץ לעצמה שם במה  – פאיזה (הזוכה) רושדי – כמחווה לפאטמה. תוך קצת פחות משנתיים פאיזה כבר מתחילה להופיע, עומדת על שרפרף להגבהה.

סוכנת השחקנים, בדיעה מסבני, משכנעת את המשפחה לעבור לקהיר כדי להיחשף יותר לתעשיית המוסיקה במצרים, וכך כנערה מתחילה פאיזה להופיע ברחבי מצרים ולצידה הסולנים הצעירים המובילים דאז – כארים מחמוד, מוחמד פאוזי, בני גילה פחות או יותר,

באחת מהופעותיה, כשהיתה ככל הנראה כבת 15, נוכח גם עבד אלוהאב. הוא מתרשם מאד מקולה, ולאחר ההופעה קורא לה ושואל אותה אם היא יודעת לבצע גם שיר שלו. היא משיבה בחיוב ואומרת שהיא יודעת לשיר את "מחלאה עישת אלפאלח", ושרה לו את השיר. עבד אלוהאב מתרשם עמוקות, ומעוניין להלחין עבורה שיר. אלא שבדיוק אז אמה הולכת לעולמה, ופאיזה עסוקה באבלה. ההצעה מתמסמסת.

בשנה שלאחר מכן, עבד אלוהאב מחפש זמרת חדשה לסרט שלו "יחיא אלחוב", ובמסגרת החיפושים נפגש גם עם פאיזה בבית קפה. הוא מציע להזמין לה משקה, והיא מבקשת שמפניה. הוא מזמין לה שמפניה, אך כאשר היא מסיימת לשתות הוא אומר – "לעבד אלואהב לא אומרים תזמין לי שמפניה. איפה הצניעות שלך?" וכך היא מפסידה בפעם השנייה את הזדמנות חייה. עבד אלואהב מלהק לסרט שחקנית וזמרת אנונימית בשם לילא מראד, והשאר היסטוריה.

פאיזה ממשיכה לשיר שירים שמלחינים במיוחד עבורה ומשודרים ברדיו המצרי. היא מקליטה בתקליטי אודיון שירים שהולחנו על ידי מחמד אלבאקאר, ומככבת בהצגה של "פרקת שוקוקו", לצידם של שוקוקו וכארם מחמוד, במאי 1948. פאיזה קרובה במיוחד למלחין ממוצא סורי, עבד אלראני שייח'. היא מקבלת ממנו שירים שהיא מקליטה, ולומדת ממנו מוסיקה. בשנת 1951 עולה פאיזה לארץ עם שני אחיה. בישראל היא מתחתנת עם דדה (DEDE) בן גיגי. אך עם הזמן מתברר שבן גיגי הוא מהמר כפייתי שמבזבז את כל הכסף שהביאה איתה ממצרים על שתייה והימורים. הם מתגרשים לאחר ארבע שנות נישואים.

בשנת 1954 מתקבלת פאיזה כסולנית בתזמורת הרדיו. בתחילת שנות ה-60 היא מתחתנת שוב, הפעם עם יצחק תוסיה כהן, ונולדת להם בת – יפה תוסיה כהן. גם הנישואים האלו אינם עולים יפה, והם מתגרשים כעבור שנים ספורות. בשנת 2002 יוצא לאור סרט תיעודי אודותיה – "אנא פאיזה" – בבימויה של סיגלית בנאי.

המוסיקה הקלאסית הערבית בסוריה

משה אליהו

משה אליהו קמחג'י (1919-1994) נולד בדמשק. אביו אליהו היה סוחר בשוק המקומי ונגן עוד חובב. משה אליהו החל את קריירת השירה שלו בבתי הכנסת בדמשק. מעידים עליו שמנעד קולו היה כל כך רחב ויוצא דופן, עד שמכל רחבי דמשק היו מגיעים לבית הכנסת "אלמנאשא" על מנת לשמוע את קולו הנדיר של החזן הצעיר .

באמצע שנות ה-30 הוזמן משה לשיר ברדיו דמשק, מה שתרם להתפשטות פרסומו. אבל עניין פעוט מטריד את קהל המאזינים – העובדה שמשה הוא יהודי. משה מחליט לנסות את מזלו בחלאב, בתקווה, או באשליה, ששם לא יגלו את יהדותו. אך כמובן שאינו מצליח להסתיר את מוצאו, ולאחר זמן קצר הוא מחליט לחזור לדמשק עם אשתו לעתיד, אותה הכיר בחלאב. הם נישאים בדמשק, ועוברים ללבנון לתקופה קצרה.

בראשית שנות ה-50 עולים משה ואשתו לארץ. הם מתמקמים ראשית במעברת עתלית, ולאחר מכן עוברים לטירת הכרמל, בה פותח משה חנות מכולת למחייתו. אך לא ניתן היה להרחיק את משה מן המוסיקה – לכל לקוח שנכנס, המוכר האדיב גם שר, ולאט לאט מתפרסם שמו בסביבה. באחד הימים מגיע למכולת עזרא אהרן. הם הכירו עוד בדמשק, ואהרון מציע למשה להופיע אתו בתל אביב ובירושלים, בהקלטות הרדיו ובהופעות.

המשפחה עוברת לחיפה, לשכונת וואדי ניסנס. בשכונה קיימת כבר קבוצה של עולים מסוריה, שהכירו אותו מדמשק. במהרה גם תושבי השכונה הערבים שלא הכירו אותו קודם מתחילים להתוודע למשה אליהו ולקולו האגדי. בשל המרחק להופעות במרכז הארץ, משה שוכר דירה קטנה בתל אביב ומתגורר בה במשך השבוע, כאשר הוא חוזר לחיפה בסוף השבוע. שנים מאוחר יותר, כשהוא כבר זמר אהוב בישראל, מקבל משה דרישת שלום מסבאח פח'רי, גדול זמרי סוריה, שמספר למכריו שהוא תלמיד של משה אליהו.

הגירה מוסיקלית

מנינו פה רשימה חלקית של אמנים יהודים שפעלו במדינות ערב – דיברנו בעיקר על מוסיקאים, אבל רשימת האמנים היהודים כוללת גם שחקנים ושחקניות, מפיקים ובמאים. די אם נזכיר שמות כמו זכי מראד ובתו לילא מראד, דאוד חוסני, תוגו מזרחי הבמאי, השחקנית רקיה אברהים, הכנר אברהים צ'הלון, חביבה מסיקה, לואיזה אלתונסייה, לין מונטי, והרשימה יכולה להתארך עוד ועוד. דאוד חוסני המצרי נחשב לאבי ההלחנה המודרנית של מצרים. הוא הלחין לאום כולת׳ום את שיריה הראשונים שבזכותם התפרסמה. לילא מראד היא זמרת ושחקנית קולנוע מהבולטות בעולם הערבי, ועל כל אחד מן השמות שהזכרנו נוכל לספר עוד ועוד, ותוכלו לקרוא במאמרים נוספים.

מתקופת העלייה של שנות ה-50 ועד לפופ הים תיכוני של ימינו חלו תהליכי שינוי מרתקים במוסיקה הערבית. תוכלו לקרוא בהרחבה על המשך ההיסטוריה המוסיקלית של המוסיקאים ממדינות ערב במאמרים נוספים בבלוג האתר שלנו. מקווים שנהניתם, ונשמח לראותכם בהופעותינו הקרובות!